בטרם/אורי ניסן גנסין
בטרם/אורי ניסן גנסין

בטרם

המסע של אוריאל אפרת מקייב לעיר הולדתו צ. הוא מסע פיזי שמתנקז למסע נפשי עקר בחיפוש אחר השלווה, המנוחה והנצח. אוריאל, אדם מושחת ובטלן, הבורח מכל מגע אישי, מייצג את חוסר האונים של היהודי המשכיל "התלוש" בתחילת המאה ה-20. גנסין עושה שימוש מבריק במוטיב השכיבה במיטה, כדי לשרטט דרך שתחילתה שאיפה לחזור לעולם הילדות המוגן וסופה התוודעות למציאות הצהובה ולמוות הפנימי של הגיבור.

עברית27,457 מלים 1909
2015 349kB 516kB
נקה
מק"ט: גנסין-בטרם קטגוריות: , ,
תיאור

נדמה שרוב הסיפור שרוי הגיבור, אוריאל אפרת במצב של רביצה תוך עישון סיגריות, או שינה. המיטה, הספה, הכורסא, הכרים והכסתות מצד אחד והפפירוסות (סיגריות) מצד שני, הם הגיבורים של סיפור זה לא פחות מהגיבור הראשי האנושי שלו.

סיפור מסע לפנינו. זהו סיפור מסע פיזי מקייב, בה שוהה הגיבור בתחילת הנובלה לעיירת הולדתו צ. זהו סיפור מסע נפשי, שהחל כבר קודם, אך הגיע כנראה לסיומו במסקנה עגומה. אך יותר מכך זהו מסע בין מיטות. הצגתו של הגיבור במצבים שונים של שכיבה ורביצה כשברקע מתחלפים המקומות ודמויות המשנה, מאפשרת לבחון את הגיבור כנגד סביבות שונות מבחינה חברתית ותרבותית. השימוש בדמות הרובצת במיטה, עם זאת, אינו ייחודי לגנסין והוא רווח בספרות הריאליסטית בכלל והרוסית בפרט: רסקולניקוב בחטא ועונשו של דוסטוייבסקי וסטינה מאנה קרנינה של טולסטוי, הן דמויות כאלו. מעבר לכך, הנטייה לבטלנות תוארה ברומן של גונצ'רוב, אובלמוב (1859) וה"אובלומוביות" הפכה בתרבות זו לשם דבר. גנסין השתמש במוטיב עוד קודם לכן, אך כאן הוא מרכזי ואף נושא תפקיד בהנעת העלילה.

בתחילת הסיפור נראה שהסיבה למסע היא דווקא הרצון להיחלץ מהמצב הכפייתי של שכיבה במיטה. בקייב, אוריאל מבטל זמנו ברביצה בחדרו בביתה של אירינה וואסיליובנה, פילגשו הגויה שעל חשבונה הוא חי, אחרי שיחות עם חברו המלומד דר' שלשלת ותוך כדי שיחה עם חברו חיים פזר, בן עיירתו, שאף דואג לו לכסף לנסיעה באונייה על הדנייפר להומל. בהומל הוא שוהה בבית ה"ליצנים" – שלושה אחים שנעדרים כעת מהבית, בו נמצאות כעת רק אמם שרה-רייזה ואחותם מרקה. שם הוא מבקש ממרקה ש'תראה לו מקום כלשהו לשכב'. לפי עקבות רגליו של האח החולה שואל, הוא מבצע סלטה מורטלה על הספה ורודף אחרי מרקה המבוהלת לגן, שם אפשרות מעשה האהבה ביניהם מסתיימת בלא כלום, כשהוא 'מוטל כקורת בית הבד'.

בבית ה"ליצנים" נזכר אוריאל בחברו יפים-זליג חצוצרה, רופא השיניים מצ. עיר מולדתו בעקבות קריאתה של שרה-רייזה למרקה: 'שאלי שם את זו ה"חטאת" המלוגה: חושב הוא לקום היום – או שמא הוא דוחה את הדבר למחר?' יפים זה, שכמוהו כאוריאל, מבלה בשכיבה עד הצהרים. הוא מעין שיקוף של אוריאל ורב הדמיון ביניהם; כמוהו גם יפים טוען ש'אינו מוצא לו שום אחיזה' ושיש לו 'איזו קוּבלנא שבנפש, שאפפוּה יסוּרים שאינם כדאים לה בהחלט, קוּבלנא כבוּשה מחמת מיאוס, כביכול, כלפּי אֵל ואדם גם יחד'. יפים חושב עצמו לאדם טוב, אך יחד עמו מוזכרת גם ליזה האקושרית (המיילדת), ידידתו המקריבה למענו את חייה ובולט הניגוד בין הצהרתו שהיא רק הצהרה לבין מסירותה האמיתית של ליזה. הוא נואם על 'הנפש הגדולה והנאצלה שלה' אך סופו שנוטש אותה ומביא אותה לידי משבר חמור. זהו ניגוד גרוטסקי בין מי שנחשב על ידי עצמו ואחרים לטוב ולרגיש, אך מפגין אטימות לזקוקים לעזרתו באמת, מה שנראה אחר-כך גם אצל אוריאל. כמו לאוריאל, יש לו התקפות דיכאון שבהן הוא 'נופל פתאום למשכב…' והוא מתנחם לפעמים באחת ה'ינטות' המתרפאות אצל, בדומה אולי לאוריאל בתחילת הסיפור שמתנחם בביתה של אירינה הגויה. יפים זה גם עומד של שחיתותו של אוריאל, אך אינו מוסרי מספיק כדי להתעכב על כך: בתגובה לאירוע בעיירה, שבו בעקבות פרישתו המוקדמת של אוריאל לישון, התפוגג האירוע, טוען באוזניו יפים: 'אוריאל, הרי אתה נחש. אלא שעכשיו איני פּנוי לזה…' כשהוא רומז לכוחו המשחית של אוריאל על בני העיירה, כשהוא מורה להם את הדרך למיטה: 'האחרים יהיו רוגנים בפיהם, ובלבם יהיו שמחים ויתפזרו גם הם איש אל מיטתו.'

ברכבת לצ. הוא מנמנם על הספסל ואחר-כך מתחזה ליישן כדי להתחמק משני מכרים: חיים צוואר ושלשלת הבכור, המייצגים דורות שונים של מציאות חברתית בעיירתו. כשהוא מגיע הביתה הוא פוגש את אמו במיטתה. להבדיל מאוריאל, השינה שלה ושכיבתה במיטה מביעים אושר, אך אוריאל רואה רק את הזקנה שקפצה עליה. כך הוא מגלה שהגעגועים לשוב למיטת האם, לא מובילים אל הילדות, אלא את הזקנה והמוות, אל ההכרה במוות הפנימי שלו.

למחרת שיבתו הוא פוגש את החובש קורני ליד הנהר ומחליט לבקר את בנו אנטיפ, ידיד נעוריו. הסיפור מתעכב ארוכות על השיט בסירה לכפר סמצי, בו חי אנטיפ, אך מקצר בדבר שהותו שם, למרות שמצוין ששהה בבית אנטיפ שמונה ימים. מכל בילוייו שם מתוארת רק שכיבתו במיטה בלילה ומחשבותיו על כרו וכסתו שלו החסרות לו. משם הוא ממשיך לחורש-מצל וחוזר לצ., שם מחכה לו מכתבה של ליזה האקושרית, הקוראת לו לבוא ולהצילה. אך כל שהוא יכול לעשות זה לאחוז בדופן המיטה ולצנוח על הכסא.

במצב זה מופיעה מילי ותובעת את אהבתו. תוך כדי השיחה הוא מבקש ממנה לשבת על הספה, כי הוא נלאה. גם בזיכרון מעשה האהבה הקודם שלו עם מילי בקייב, הוא נזכר שהיא אמרה כי 'לדידה, יכול הוא, שיהא שוכב לו באותה סוֹפה.' גם כשמסופר על הגשמה מלאה של מעשה האהבה, נראה שהדבר קרה כי ככל הנראה מילי אפשרה לו להישאר פסיבי. הוא מתנכר לווידוי האהבה של מילי ומעיד על עצמו ש'הוא אינו מרגיש בכלום. הרי הוא יושב לוֹ בפינת הסוֹפה, כשם שהיה יושב פה מתחילה – וחסל.' הסצנה מסתיימת בכך שאוריאל מניח את מילי בזהירות על הספה הרכה שישבה בה והוא עצמו יושב על דרגש קשה, בו הוא מוצא שלוה. הוא נשאר במיטה עד הערב, מעשן. כך מוצא אותו שואל'קה בנה החולה של שרה-רייזה. אוריאל שוב מפנה עורף לידיד סובל ומכסה ראשו בסדין כדי לא לשמוע אותו מתייפח.

מכאן הופך הסיפור לסיפור פנימי יותר ויותר והרמזים למציאות שבחוץ קלושים ומועטים. הפרק השישי מוקדש כמעט כולו להרהוריו הנמשכים לאורך שעות הבוקר כשהוא שוכב במיטה ומעשן. אלו מוקדשים בעיקר לנושא המנוחה והשלווה, בייחוד להבדל בין גילויים ספרותיים וביוגרפיים של מנוחה ושלווה של יוצרים גויים כמו הומרוס ושייקספיר, לבין גילוייה היהודים, הבאים לידי ביטוי בטקסט שאוריאל מכתיב לעצמו. בפרק השביעי והאחרון הוא מוטל בפינה של הספה הנושנה בחדרו של האב ומנהל דיאלוג עם כפילו היושב בכורסה ממול. בסיומו הוא מגלה בידו את גולת המטה השבור, בו ניסה בדמיונו להכות בראשו המנודה והנושר של הכפיל, רמז למחשבות ההתאבדות שלו. וכל שהוא יכול לעשות? 'פתאום גנח ונפל שוב אל פּינת הסוֹפה שחרקה תחתיו. שוב אָדמו פניו ורקוֹתיו תפחו וכאבוּ ושפתיו היו חרדוֹת, כאומרות לבכות, ושאפו לאויר. ההיה נרדם? לאו, השד משחת, אפשר היה נרדם? ומיד נשאר מוּטל חלש, כתינוֹק זה שנולד, ודבריו נסתתמו.' אז מגיעה אמו ומדבריה נרמז על ניסיון ההתאבדות של מילי, שהלכה לרחוץ בנהר עם אחותו לינה. בתגובה לאמו הדואגת לאחותו, הוא מבקש 'שתהא שלוָה…'

גיבורי גנסין חיים בהרגשה של הילכדות טרגית ברשת השוללת מהם את חירותם הפנימית. אך אוריאל לא תקוע בעיר שדה, כמו נפתלי ב'בינותיים'. הוא כבר ניסה את העיר הגדולה, גם בחוץ לארץ היה והוא חוזר לבית הוריו. בכל מקום שבו הוא עובר הוא מוזמן להישאר ומפרנסים אותו במזון ובאהבה. אבל בכל זאת, הסיפור מסתיים בהתוועדות לאותה 'דממה כבושה וצהוּבה, כאילו היא מפלסת לה בכבדוּת רבה נתיב, ומבזבזת את כוחותיה האחרונים בכדי, ואובדת יחידה ושלא לשם־מה באיזו בצוֹת טיט גדולות וצהובות, שסגָרוּה מאפסים.' בכל מקום שילך, הוא נושא עימו את ביצת הנפש הפרטית שלו בצורת געגועיו למיטה.

חוסר האונים של גיבורי גנסין מוצג לרוב כחוסר-אונים פנימי, שאינו קשור לתהפוכות היסטוריות בחיי העם היהודי, כמו למשל בסיפורים של י.ח. ברנר, חברו הקרוב ומעריצו של גנסין. אלא שבנובלה זו מתגלים רמזים להקשר הלאומי. הדבר מהדהד בתיאור של השכיבה עם הרגליים באוויר. תנוחה זו נושאת בחובה קונוטציות לפוגרומים, בשל התיאור המזעזע של הפוגרום בספרו של גוגל טאראס בולבה, בו הקוזקים לועגים ליהודים שרגליהם עטויות הנעליים והגרביים מפרכסות באוויר. מכיוון שחיבור זה היה חלק מתוכנית הלימודים בגימנסיה הרוסי, הבינו כל בני התקופה את הרמיזה למה שעמד במרכז ההתעניינות של החברה והעיתונות היהודית. לפיכך, הבריחה של אוריאל אפרת, אינה רק ממגע אישי, אלא גם מהתמודדות וממודעות למצב לאומי אקטואלי.

לקריאה נוספת:

חמוטל בר יוסף, מטפורות וסמלים ביצירותיו של א.נ. גנסין, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987.

על המחבר