ממעמקים/אוסקר ויילד
ממעמקים/אוסקר ויילד

ממעמקים

אחרי שנפל מאגרא רמא לבירא עמיקתא, המחזאי המצליח אוסקר ויילד שנדון לשנתיים מאסר בגין הומוסקסואליות, בא חשבון עם עצמו, במישור האוטוביוגרפי ובמישור הרוחני, בחיבור מרתק שלמרות שנכתב כמכתב למאהבו לורד דאגלס, הבחינה הרוחנית של יכולת ההתמודדות של כל אדם עם נסיבות מעין אלו, מקנות ליצירה זו ערך ספרותי ואוניברסאלי. מכתב זה מובא לכם כאן בתרגומו העשיר והוותיק של דוד פרישמן, שאף הוסיף מבוא.

עברית דוד פרישמן (תרע"פ/1919)21,574 מלים 1905 (פרסום ראשון בגרסה מצונזרת, נכתב ב-1897)
2015 435KB 642KB
נקה
מק"ט: De-Profundis-Wilde-Frischmann קטגוריות: , , ,
תיאור

ממעמקים (De Profundis) הוא מכתב שנכתב על ידי אוסקר ויילד במהלך מאסרו בכלא רידינג, למאהבו לורד אלפרד דאגלס. עם שחרורו, הפקיד ויילד את כתב היד בידיו של מאהבו לשעבר, רוברט רוס. רוס פרסם את המכתב בשנת 1905, חמש שנים לאחר מותו של ויילד, ונתן לו את השם De Frofundis. גרסתו של רוס היתה גרסה לא שלמה, שהופשטה מהרכיבים האוטוביוגרפיים שלה. מהדורות אחרות כללו טקסט רב יותר, אך רק ב-1962 פורסמה גרסה שלמה והנכונה בכרך שריכז את מכתביו של ויילד. התרגום של דוד פרישמן המובא בפניכם כאן הוא תרגום של המהדורה המקוצרת משנת 1905, כמצוין במבוא.

ויילד נכלא ב-1895 לאחר סכסוך ארוך עם המרקיז מקווינסברי, שלא השלים עם הרומן שניהל ויילד עם בנו לורד אלפרד דאגלס והטריד אותו בכל דרך אפשרית. ויילד תבע את המרקיז על הוצאת דיבה, אך לאחר סדרה של משפטים, נמצא דווקא הוא אשם ב"הפקרות רבתי" (gross indecency) – השם המכובס שניתן באותם ימים להומוסקסואליות, ונדון לשנתיים מאסר עם עבודת פרך.

ויילד ריצה את מאסרו בבתי הכלא פנטונוויל, וואנדסוורת' ורידינג, שבהם התנאים הקשים, העבודה הקשה והאוכל העלוב פגעו בבריאותו. כמו כן, סבל ויילד מהבידוד הרגשי. בשל דכאונו לא היה מסוגל להתמודד גם עם המטלות הקלות יחסית שהוטלו עליו, לאחר שהועבר לכלא רידינג וזאת בזכות חבריו שהשתדלו בשבילו, ותחת מנהל הכלא המחמיר, קולונל איזקסון, ויילד הסתבך בסדרת עונשים קשים על עבירות של מה בכך, שגם אותם לא השלים, דבר להוביל עונשים נוספים.

ב-1897 החליף מייג'ור נלסון את קולונל איזקסון בתפקיד מנהל הכלא. מייג'ור נלסון אחז בגישה מתקדמת יותר וסבר שכתיבה תהיה מזככת יותר מעבודת הכלא. בתחילה הוא אפשר לוויילד לקרוא ספרים ולאחר מכן גם לכתוב. ויילד הורשה להחזיק בכלי כתיבה בתחילת 1897, אך זאת תחת פיקוח קפדני: הותר לו לכתוב לחבריו ולעורך דינו, אבל רק דף אחד בכל פעם. ויילד החליט לכתוב מכתב לדאגלס. במכתב שנכתב בין ינואר ומרץ 1897, קרוב לתקופת סוף מאסרו, דן ויילד בשנים האחרונות שאותן בילה עם לורד אלפרד, ביוצרו מעין אוטוביוגרפיה. ניתוח של הטקסט מראה, עם זאת, שהחוקים הנוקשים כנראה הוגמשו וניתן לוויילד לראות את הדפים ביחד: שלושה מהגיליונות הם כנראה שכתוב מחדש של הטקסט ורוב הדפים אינם מסתיימים בנקודה. ויילד ביקש לשלוח את המכתב ללורד אלפרד דאגלס או לרוברט רוס, אך בקשתו נדחתה; עם זאת הותר לו לקחת את כתב-היד עימו בעת שחרורו. ויילד לא ערך יותר את היצירה לאחר שחרורו מהכלא.

עם שחרורו, ב-19 במאי 1897, העביר ויילד את כתב-היד לרוס עם הכותרת המשוערת Epistola: In Carcere et Vinculis (מכתב: בכלא ובשלשלאות), כשהוא מורה לו להכין שני עותקים מודפסים, אחד ללורד אלפרד והשני לוויילד עצמו. בגלל אורכו, רוס סיים את ההקלדה רק באוגוסט.

ב-1905, פירסם רוס את המכתב תחת הכותרת De Profundis לפי תהילים ק"ל. (בלטינית: ‎[Canticum graduum] De profundis clamavi ad te, Domine; וגו' [מקור: ויקיפדיה]; בעברית: א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה). בגרסה זו הושמטה כל התייחסות למשפחת קווינסברי/דאגלס. רוס פרסם גרסה מעט רחבה יותר ב-1908 בקובץ שכלל גם מכתבים נוספים. לאחר מכן רוס תרם את כתב-היד למוזיאון הבריטי ואסר לפרסם אותו בציבור עד 1960.

***

היצירה כתובה כמכתב פרוזה על גבי 20 גיליונות של נייר בית הכלא. היא אינה מחולקת בשום צורה, למעט חלוקה לפסקאות, והיא ממוענת וחתומה כמכתב.

בחלק הראשון ויילד בוחן את הזמן שהוא ולורד אלפרד בילו ביחד, מ-1892 ועד המשפט של ויילד באביב 1895. הוא בוחן את התנהגותו של לורד אלפרד ואת השפעתה המזיקה על יצירתו ומספר על הזדקקותו התמידית לתשומת לב ולאירוח. ויילד מפרט את ההוצאות על ארוחות השחיתות ומלונות היוקרה, שרבים מהם עלו מעל 1000 פאונד. השיא הוא בתיאור התקפת הזעם של דאגלס בברייטון כאשר ויילד היה חולה. למרות שנמצא תמיד לצידו של ויילד, יחסיהם היו עקרים מבחינה אינטלקטואלית. לכל אורך המכתב, ויילד מאשים את עצמו בכך שנכנע לדרישות אלו במקום להסתופף בחברת אנשים אינטלקטואלים ושקטים שמקדישים את זמנם למחשבה על יופי ורעיונות, אך במקום "נתתי ליצרי למשוך אותי לתוך עולם של תאוות שאינו שלם, ששם אין הטעם הטוב יכול להאריך הרבּה לעמוֹד על הבּחירה ולבקש הרבּה והחשק אינו יודע שום גבול" חלק זה מסתיים במחילה שמציע ויילד לדאגלס. הוא מגנה אותו בשל מה שוויילד בסופו של דבר מזהה כיהירות וכרברבנות; הוא לא שכח את הערתו של דאגלס, כאשר היה חולה: "כאשר אינך על הפדסטל שלך, אינה מעניין." (ציטוט אחרון זה אינו מופיע בגרסה המובאת לכם, כמו גם חלקים גדולים ומפורשים מחלק זה, בשל השמטת החלקים העוסקים במשפחת דאגלס.)

החלק השני של המכתב, שבו ויילד מתעד את מסעו הרוחני בכלא, שונה באופן מובחן מהחלק הראשון בסגנון, בטון ובתוכן.

חלק זה של המכתב עוקב אחר הצמיחה הרוחנית של ויילד בשל הקשיים הפיזיים והרגשיים של מאסרו. ויילד מציג את ההקשר הרחב יותר, כאשר הוא טוען טענה גרנדיוזית אופיינית: "אני הייתי האיש, שעמדתי ביחוסים סימבוליים אל האמנות ואל הקולטורה שבדורי." עם זאת, אחר-כך הוא כותב ברוח צנועה יותר: "אמרתי, בנוגע לעצמי, כי היו לי יחוסים סִימְבּוֹלִיִּים אל האמָנות ואל הקולטורה של זמני. אין לך אחד בין האמללים הרבים היושבים פּה עמי יחד בבית הָעֹנִי הזה, שבוים כמוני, שלא יהיו לו יחוסים סימבוליים אל סוד החיים. כי סוד החיים זה הוא הצער." הוא משרטט בקצרה את מעמדו הגבוה בסצנה הספרותית ובסצנה החברתית בלונדון ומנגיד את מעמדו בעבר ואת העונג שנלווה לו עם מצבו הנוכחי והכאב שהוא מביא. תענוג והצלחה הם אחיזת עיניים, הוא טוען, "בעוד הצער אינו מתלבש בשום מסוה". הוא פונה לענווה כלתרופה ומזדהה עם אסירים אחרים.

ויילד מאמץ את ישו מנצרת כסמל לחסד המערבי ולשלווה המזרחית וכגיבור-מורד של המחשבה, הגוף והנשמה. למרות שישו נידון על ידי רומנטיקונים אחרים במונחים אמנותיים, הקונספט של ויילד הוא הרדיקלי ביותר: ויילד מתאר אותו כאמן רומנטי וכאינדיבידואליסט.

הוא בונה בשיטתיות את טיעוניו ולבסוף מגיעה למסקנתו הסופית: הוא שב ומאשרר את גישתו האנטינומיסטית, את התנגדותו לכל דבר מוסדר, את אמונתו בכך שנברא למה שיוצא מהכלל. המוסר והדת לא מציעים לו נחמה, הוא נזקק לדברים מוחשיים יותר: "האלהים שלי יושבים בהיכלות, שידי אדם בנו אותם." גם התבונה (השכל) לא תעזור לו: ויילד מרגיש שהחוק הרשיע אותו שלא בצדק. במקום התבונה, הוא מציג גרסה מחודשת של הדוקטרינה המוקדמת שלו על הערכת החוויה, על כך שעליו לקבל את כל הקורות אותו ולהמיר הכול לחוויה רוחנית, ללא קשר למקורה. ויילד מכריז שהוא יקבל את הצער, יגלה ענווה, ילמד להיות שמח ויעריך התפתחות באמנות ובחיים.

סימון קריצ'לי טוען שהאלמנט העיקרי של ממעמקים הוא ההבנה-העצמית. ויילד, שאיבד כל היקר לו, אינו מאשים כוחות חיצוניים, עד כמה שדבר יכול להיות מוצדק, אלא סופג את הקשיים שלו באמצעות התהליך האמנותי והופך אותם לחוויה רוחנית.

***

ב-1924, לורד אלפרד דאגלס ישב בכלא 6 חודשים בשל הוצאת דיבה כנגד וינסטון צ'רצ'יל. במהלך מאסרו הוא כתב מקבץ סונטות בשם In Excelsis (מהגבהים), מעין תגובה למכתבו של ויילד.

גרסה מקוצרת של מרלין הולנד הוצגה על ידי קורין רדגרייב בשנת 2000 בתיאטרון הלאומי המלכותי בלונדון. ההפקה עלתה שוב בשנת 2008.

***

דוד פרישמן שתרגם את ממעמקים, מצא לנכון להוסיף את המבוא, לא כדי לבאר את היצירה או לספר על הרקע לכתיבתה, אלא משני טעמים עיקריים אחרים: הראשון – כללי: הצדקת פרסום יצירה זו של אדם חוטא שהוקע מהחברה. השני – יהודי: מכיוון שרוב החלק העוסק בישו דווקא נותר בגרסה המקוצרת, פרישמן צריך להציע קריאה אפשרית בתור יהודי ולדידו "הנוצרי" ביצירה זו הוא מעין אלטר-אגו של ויילד ויש להתייחס למה שהוא מסמל מבחינה אמנותית ורוחנית ולא באופן דתי: "קושר הוא כתרים לנושא הַלֶּגֶּנְדָּה הנוצרית – ובאמת אין כונתו אלא לנפשו בעצמו. מזכיר הוא בשם הנוצרי – וחשב בזה רק את נפשו. כתיב: כריסטוס – וקרי: וַילד. "

דוד פרישמן (1859 – 1922), משורר, עורך, מתרגם, סופר, סטיריקן, מבקר אמנות ועיתונאי עברי, מחלוצי הספרות העברית המודרנית. דוד פרישמן נולד בעיירה זגייז' שליד העיר לודז' שבפולין. בין השנים 1895–1910 התגורר בוורשה ועסק בתרגום משפות שונות לעברית. בין תרגומיו ניתן למצוא יצירות של ניטשה, פושקין, ביירון וג'ורג' אליוט, שיקספיר, אוסקר ווילד ושארל בודלר. יצירותיו פורסמו בכתבי עת רבים כגון "השחר" והמגיד", וגם בכתבי העת שערך: "הדור" ו"התקופה". בכתביו נשמעה ביקורת על ההנהגה הרוחנית המסורתית של החברה היהודית, הוא האשים את אנשי ספרות ההשכלה בכך שהפכו את הספרות למכשיר אידאולוגי. בסיפוריו ובשיריו ביטא את התשוקה ליופי ולשמחת חיים. (מקור: ויקיפדיה) ספר זה תורגם בשנת 1919 – תרע"פ.

קישורים:

הגרסה המקוצרת של 1905 (באנגלית) בפרויקט גוטנברג – לקריאה מקוונת או להורדה בפורמטים שונים.

הגרסה המקוצרת של 1905 (באנגלית) באתר readeasily – לקריאה מקוונת בדף אינטרנט אחד. הטקסט נלקח מפרויקט גוטנברג.

על המחבר