עצבים/י"ח ברנר
עצבים/י"ח ברנר

עצבים

סיפור מסע פתלתל שסופו עלייה לארץ ישראל, המסופר על-ידי אדם חולה עצבים למאזין בן מושבה בהרי יהודה בשעת טיול בין ערביים, מייצג בעצם את חוקיות הקיום היהודי ההיסטורי. ה"עצבים" המופיעים תדיר בסיפור אינם מציינים רק מצב נפשי בעייתי, אלא גם טווח נרחב של רגישויות ויכולות חיוביים, ובאמצעותם ניתן לבחון לא רק סוגיות הנוגעות לנושא הציוני אלא גם שאלות עמוקות הנוגעות לתפיסת החיים בכלל.

עברית7,796 מלים 1910
2015 307kB 406kB
נקה
מק"ט: ברנר-עצבים קטגוריות: , ,
תיאור

הסיפור הקצר עצבים, הוא אחד מסיפוריו המפורסמים ביותר של ברנר ובו משולבים מוטיבים רבים, סגנוניים ותוכניים, המוכרים מכתבים אחרים של ברנר, בין אם נכתבו לפניו או אחריו. כמו ביצירות אחרות של ברנר, הסיפור עוסק מחד בעניין הציוני ומאידך בבחינת סוגיות קיומיות כלליות ובקשר שבניהם וגם פה מתנסה ברנר במבנה סיפור לא רגיל יחסית ובדמויות אנטי-גיבורים שהם גיבורים אף-על-פי-כן.

עצבים מספר סיפור בתוך סיפור. סיפור המסגרת, בו המספר מאזין לסיפור קורותיו של חברו בעת טיול בשעת בין ערביים במושבה בהרי יהודה, הוא סיפור פשוט יחסית ותואם לקונוונציות הסיפור הקצר: זמן קצר, מקום מוגדר, מיעוט דמויות, פעולה מועטה. הסיפור הפנימי לעומת זאת הוא סיפור רחב יריעה המתאר מסע נדודים מרובה תחנות: ניו-יורק, לונדון, אנטוורפן, ברלין, טריאסט, אלכסנדריה, קהיר, יפו וחיפה, ואף אוקראינה, שמוזכרת כשהמספר מדבר על ילדותו. זהו סיפור זיכרונות (ממואר), המסופר בגוף ראשון, שמתפרש על פני כמה חודשים ומכיל דמויות ואירועים לרוב. אלא ששני סיפורים אלו הם בעצם שני מבעים של אותו הדובר. שני המספרים הם הצד "המאזין" והצד ה"דובר" של אותו מספר מובלע, ויש מי שרואים בשניהם את ברנר עצמו, כאשר ה"דובר" מעוצב לפי דמותו של ברנר (כפי שראה את עצמו) וה"מאזין" נושא את חותם אישיותו בתוכן הפרובוקטיבי של הערותיו ובנימה האירונית שבהן. באמצעות תחבולת הסוואה כפולה זו, יכול ברנר לעצב ספרות ממוארית שבה הדברים מובעים בשני ממדים: גם בדרך של הידברות אדם עם עצמו וגם בדרך ראיית אדם את עצמו מחוץ ומפנים, מרחוק ומקרוב.

זהו סיפור מסע, אך היחס אליו בעצבים הוא פרודי. הוא אינו עוסק בנופים מרשימים או במקומות ייחודיים, אין בו פגישות או היתקלויות עם דמויות מעניינות, הרפתקאות או אירועים לא צפויים. למרות שהמסע עובר עולם ומלואו, הנוסעים כמעט שאינם יוצאים מן הרכבת או מן הספינה. בלונדון קורה אסון באכסניה, שמדכא את רוחו של המספר ומערער את עצביו. מברלין, זוכר המספר את ריחו הטוב של השלג, אך בעיקר את ההתמקחויות על כרטיסים למוסד צדקה. במצרים, לכלוך והתרוצצויות; נוכלים קטנים מנצלים את חוסר ההתמצאות ואי-ידיעת השפה של הנוסעים כדי לסחוט מהם כספים ובארץ היעד – ישראל – תלאות, עיכובים, שקרים. ובכלל, ה"אנטי-גיבורים" של הסיפור עסוקים בעיקר בעניינים בנליים וקטנים: פחד לאחר את הרכבת או את הספינה, פחד לאבד את הכרטיסים, להישאר ללא כסף במקום זר. דברים שנוסעים אכן עוסקים בהם, אך אין הם מעניינים אדם לא מעורב. ולבסוף כשהנוסעים מגיעים לבסוף למחוז חפצם הם נעלמים מן הסיפור ולא ידוע מה אירע בגורלם.

אפשר לראות בעצבים סיפור עליה, אלא שככזה הוא סיפור בעייתי. אמנם הגיבור טוען שבעניין זה "היו לו פנים לכאן ולכאן", אך יתר הנוסעים שבסיפור אינם ציונים ונסיעתם לארץ היא הגירה מקרית. ה"ציוני" המוצהר היחיד בסיפור הוא מנוול המנסה לסחוט כספים מהנוסעים בני עמו בשם הסנטימנטים הציוניים.

מטיבי הלכת, יכולים למצוא בעצבים גם "סיפור הרפתקאות ציוני" (שילוב של סיפור מסע וסיפור עליה), המספר על אדם שנואש מחייו, התאבד ומשאיר משפחה מיותמת ועל גיבור שנזעק לעזרתה, תומך באלמנה ובבנותיה היפות ונעשה להן לאב ולגואל, מציל אותם מרשת של סרסורים וממזימות של נוכלים ובסופו של דבר, ישתקעו כולם במושבה העברית בארץ יהודה, או בגליל, ושם ימצאו אושרם במסגרת מפעל הגאולה הלאומי. סיפור כזה מובא כאן, עם זאת, באופן מרומז מאוד. הוא מבוסס על הפרשה הצדדית כביכול של התאבדות הנפח בלונדון, על הקישור המוטעה שעושה המספר, בשל מצבם המעורער של עצביו, בין המשפחה שהוא פוגש ברכבת ובין משפחתו של אותו מתאבד, על רשת הנוכלים המרומזת בסיפור (סחיטת כספים במצרים, סרסרות לזנות בארגנטינה) ועל ההקשר הציוני השורה ככלל על הסיפור. אלא שגם נרטיב אלטרנטיבי זה הוא בעצם "אנטי-סיפור-גבורה". שהרי לא רק שהגיבורים הם אנשים עניים, מכוערים, לא מעניינים וחסרי חשיבות כשלעצמם בדרך כלל, ולא רק שהאירועים שבהם הם נוטלים חלק, גם הם חסרי חשיבות (ואם יש להם מטען סנסציוני הרי שהוא מובע במאופק ובעצם מנוטרל) – הגיבור המספר, שמקנה או המבקש להקנות חשיבות לדמויות ולאירועים אלו, מצטייר כאדם מתוסבך, מופרע, גרוי עצבים, רגשן, בוכה בנקל, עושה עניין מדברים קטנים, מתערב בעסקי אחרים, מודע לעצמו עד כדי חולניות, לא יפה ומעורר גיחוך (גם בעיני עצמו).

שם הסיפור, עצבים, מרמז לנו שבעצם המוקד של הסיפור אינו בסיפור המסע אלא בדמות הגיבור המספר עליה. לכאורה, העצבים (נרווים) מרמזים על תכונות הנפש מרכזיות שלו: רגישותו החולנית, עצבנותו, רגשנותו ההיסטרית, מודעות היתר לעצמו. הם משמשים כהנמקות ריאלסטיות לסטייה שלו מהקו הסיפורי ההגיוני, לתגובותיו המיוחדות לאירועים שהוא מדווח עליהם, לאופן דיבורו – לאוצר המילים ולתחביר שלו, ובכלל למהימנות הסיפור. הם גם מאפשרים להבין את אנלוגיות רבות במבנה הסיפור ובייחוד את האנלוגיה שבין משפחת המתאבד בלונדון ובין המשפחה "שאימץ" לעצמו.

אלא שההקשר אינו רק אישי-פסיכולוגי. "עצבים" הוא מוטיב החוזר בסיפור מספר פעמים ומסמל דברים רבים: הזיקה העמוקה לארץ ישראל, בסתירה להכרת המציאות בארץ; ההתמסרות לזולת וקבלת אחריות על הזולת, היכולת להזדהות עם סבלם של יחידים ועם "מצב האדם" בכלל, היכולת להבדיל בין דברים ובין ערכים, היכולת לאהוב מבלי לצפות לתמורה, היכולת להתפעל מיפי הטבע ומיופי של מעלה וכן הדמיון המקשר בין דברים וההופך פרטים לסמלם של כללים. "עצבים" מסמלים גם מעבר מגורלה של משפחה אחת לאחרת ומנדודי יחידים ל"אלה תולדות מסעי ישראל", כמו גם מרע וטוב ספציפיים לרע וטוב כמצבים בסיסיים מנוגדים המאפיינים את הקיום האנושי בכלל.

זוהי מערכת פרדוקסלית המזהה את הנחשב שלילי או לא נורמלי מבחינה נפשית-חברתית עם הנחשב לחיובי ונעלה מבחינה ערכית. "עצבים" היא מילה נרדפת לעמידה סובייקטיבית-אינדיבידואלית כנגד דברים בעולם, ולראיה מקיפה כוללת המצרפת פירורי דברים לשלמויות, ומקשרת פרטים מקריים לתבניות מכוח המחשבה והדמיון. לאנושי ולערכי אין מקור אפשרי או הגיוני – הם כולם "עצבים".

פרשת התאבדותו של הנפח, שבעקבותיה התערערו עצביו של הגיבור, מרמזת על רובד נוסף לפרשנות של "עצבים", שכן המחבר המובלע של הסיפור מזהה את האי-רציונלי – זה המסומן בכינוי "עצבים" עם החיים, ואת התבונה ושיקוליה – המכונה כאן "חכמת קהלת" עם המוות. שכן, לפי ההיגיון, אולי המוות הוא הפתרון, אך המחבר בחר בחיים, אף-על-פי-כן.

כך ניתן לומר על הציונות ש"גם זה עצבים": שכן היא פתרון לחיים שניתן להאמין בו משום שהוא אבסורד. הציונות, כמו כל הברירות ה"חיוביות" העולות בסיפור היא עניין של "עצבים", של רגש, של הכרעה אישית, דבר שאין טעם ואין אפשרות לנמק אותו באופן רציונלי, דבר שמבחינה הגיונית ניתן לראות בו הונאה או אשליה, אבל גם דבר המגלם, מצד שני, את הכוח הנסתר של החיים, את הצרכים והדחפים הבסיסיים ביותר ואת התכליות והמשמעויות הנחשבות ביותר.

לקריאה נוספת:

– בעז ערפלי, "ציונות, פסיכולוגיה, פילוסופיה ופאטיקה בסיפור  עצבים," מהתחלה, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 276-310.

על המחבר