שלום אורח!

בְּצִפָּרְנֵי מִפְלְצוֹת אָדָם

תצוגות נוספות

בְּצִפָּרְנֵי מִפְלְצוֹת אָדָם
20.00 ₪

זמינות: במלאי

מחבר: שלמה בן-ישראל | מהדורה ראשונה: 1931 | עברית | מתוך: סדרת 'משכבר' לכותרים היסטוריים | הוצאה: בית אוצר | באתר מ: 2018. !!!בתקופת הגנה!!!
ספירת מילים:  5000 | גודל קובץ ePub:‏  428Kb | גודל קובץ Kindle:‏  ~800Kb
כאילו לא עברו כמעט 90 שנים... הנה אנשים שמחפשים עתיד טוב יותר... נשים... שמתפתות בעקבות הבטחות שווא ומוצאות עצמן נחטפות על-ידי רשת סחר בנשים. חוברת ב' של ספריית הבלש כבר אינה מציעה עלילה תמימה שמטילה את האשמה על גורם שמיימי חיצוני, אלא מציגה חקירה מורכבת ונפתלת של דרכי הטבע האנושי, עם שלל דמויות וטיפוסים. אולי אין כאן פתרון מקורי של החידה הבלשית כמו בחוברת הראשונה, וכל המהלכים הבלשיים מוכרים לנו משלל סיפורים מפורסמים אחרים בספרות העולמית בז'אנר, אולם העושר והמורכבות של המהלכים ועיצוב הדמויות מרשים למדי ובמיוחד בהתחשב בכך שזו החוברת הבלשית השנייה שהופיעה בשפה עברית. כן, היו פה חיים בפלשתינה הקטנה וגם עברית מספיק עשירה כדי לתאר אותם, אפילו אם בספר נדרש תדהר לדבר גם ערבית ואפילו אידיש (בתעתיק לעברית!). אז מה היה לנו: קריאה טלפונית (!) של אישה לעזרה, איכון הטלפון בעזרת חברת הטלפונים ואז מגיעים למקום נטוש, ששכבות האבק שבו לא מותירות מקום לספק: מכאן לא בוצעה שום שיחה וכאן לא היו אנשים זה זמן רב. אבל הנה תדהר מאתר התחברות פירטית לקו הטלפון... אתם זוכרים שהשנה היא 1931... מספרי הטלפון הם בני 3 ספרות בלבד (!)... וראו אלו הרפתקאות. כן, אנחנו בימינו לא המצאנו דבר... ומה עוד יש כאן... שכירת חדרים בבית מלון על-ידי שני תימהונים שמוותרים על חדרים טובים למען חדרים שצופים למקום מסוים מאוד, התחפשות והתחזות של חברינו הבלשים (בטח המחבר קרא הרבה שרלוק הולמס), פצצה מתקתקת שמנוטרלת ממש בשניות האחרונות... שלל טיפוסים עבריינים מפחידים וחלקלקים... נסיעה לקהיר, כלומר לחוץ לארץ, להציל את הבנות הנחטפות... וגם בכל זאת, זו ספרות עברית – סופו של הסיפור מסתיים בנסיעה כמו ברנרית ברכבת עם מוסר ההשכל קיומי-ציוני ששם המחבר בפי איכר זקן. (ואם תהיתם: חנה ארמון, חברתה של הגיבורה שהמליצה לה על שירותיו של תדהר, היא גיבורת חוברת א' בספרית הבלש).

תודתנו לפרופ' זהר שביט ולפרופ' יעקב שביט על שניאותו להעמיד לרשותנו את אוסף הבלשים המצולם שלהם ולצוות הספריה הלאומית על הסיוע האדיב. הספר הופק בסיועה הנדיב של עמותת 'יקום תרבות'.
תיאור

Details1

– האללו! תחנת הטלפון? כאן מדבר תדהר. בבקשה לומר לי מייד, מאיזה מספר דיברו זה עכשיו איתי?

– אסור לי לומר לו זאת אדוני – נשמעה תשובת הפקידה. אקשר אותו עם הפקידה הראשית.

– האללו! – נשמע קולה של הפקידה הראשית – הפקידה הראשית!

– מדבר תדהר. גברתי תואיל לומר לי מייד, מאיזה מספר טלפנו זה עכשיו אליי.

– אדוני יואיל לחכות רגע – ענתה הפקידה הראשית.

תדהר חיכה באי סבלנות, כשהשפופרת נתונה בין אוזנו לכתף ואת ידו הושיט לבגדיו בהתלבשו אגב עמידה.

– האללו! דברו ממספר 671, מחסן של פואד חזיז ביפו.

– תודה רבה! – ענה תדהר וזרק את השפופרת על המזלגות.

כעבור שני רגעים היה לבוש. ממגירת השולחן הוציא שני אקדוחים ובהיווכחו ששניהם ממולאים כדורים, תחבם לכיסו, לקח את מקטרתו ויצא את הבית.

בחוץ היה לח מטל הלילה. השמים התחילו להתבהר בצד מזרח ואף נפש חיה לא נראתה ברחוב. תדהר מיהר מאוד ורץ כלפי רחוב אחד העם. בעברו על-יד בית ירמיהו, שָרק פעמיים – וחלון אחד נפתח.

– ירמיהו – קרא תדהר – התלבש ובוא מחסן פואד חזיז, יפו.

את זה אמר בלי להתעכב לרגע והמשיך לרוץ.

בהגיעו למחסני פואד חזיז, כבר האיר השחר. הסימטא היתה ריקה מאדם ורק שומר הלילה הסתובב הנה ושוב.

– שמע נא! – האם ישנו מישהו במחסן הזה? – אמר אליו תדהר בהראותו על דלת המחסן.

השומר ניגש לאט, הסתכל בפני השואל וענה:

– בכל המחסנים שאני שומר אין איש. והמחסן הזה של פואד חזיז, זה כמה חודשים שאיש לא שכר אותו, והוא ריק בכלל.

– אצל מי הם המפתחות? – שאל תדהר באי סבלנות.

– אצל מי? – ומאין לי לדעת? – ובכלל למה אתה מתעניין כל כך בכל זה?

במקום תשובה ניגש תדהר לדלת וניסה את המנעול. המנעול היה סגור היטב ותדהר התחיל לנסות במפתחות שבכיסו לפתחו.

שומר הלילה שעמד משתומם כל הזמן, ניגש לתדהר ותפשו בידו.

– השתגעת?! מה אתה עושה כאן?

– אני תדהר. עזוב את היד ועזור לי לפתוח את המנעול – אמר בהראותו לשומר את סימן הבלש.

השומר נרתע אחורנית, הסתכל היטב בפני תדהר ומבלי אומר דבר התחיל לעזור לו. –

שניהם התאמצו לשבור את המנעול, אחרי שתדהר לא הצליח לפתחו. בינתיים הופיע בריצה ירמיהו, כשהוא נושם בכבדות.

– מהרו וחפשו מוט ברזל או פטיש גדול – קרא תדהר – עלינו למהר!

השומר ניגש אל פינת הסימטא והביא מוט ברזל.

תדהר וירמיהו הכניסו את המוט בין המנעול והדלת וניסו לשברו. שניהם שתקו והתאמצו בכל כוחותיהם. השומר עזר גם הוא לכופף את הברזל עד אשר נשבר המנעול.

– פנס! – פקד תדהר בהוציאו את אקדוחיו. – פתח! – פנה לשומר, כאשר ירמיהו הצית את פנסו החשמלי.

הדלת נפתחה. ירמיהו כיוון את פנסו לתוך חשכת המחסן. עכברים אחדים התרוצצו הנה ושוב בהתבלבלם מן האור החזק. המחסן היה ריק, שולחן וכיסא עמדו על יד הקיר הפנימי. על השולחן – טלפון. מצד שמאל התגוללו שקים אחדים שהרקיבו וריח סירחונם הגיע עד לאפם של תדהר וירמיהו.

– המחסן ריק! – קרא ירמיהו.

– ריק! – קרא תדהר, בשימו את אקדוחיו בכיסים ובהעלותו גם הוא אור בפנסו. – הבה, ניכנס ונחפש – פנה אל ירמיהו.

שניהם עברו את מפתן הדלת. הרצפה היתה מכוסה בשכבת אבק עבה ושום צעדי אדם לא נראו עליה. רק אי־שם נראו עקבות רגלי עכברים.

תדהר האיר על פני כל שטח הרצפה, אחר־כך על הקירות, לבסוף כיוון את פנסו כלפי השולחן וניגש אליו. שכבת האבק כיסתה גם את השולחן והכיסא ושום סימני אדם לא נראו בחדר. הטלפון גם הוא היה מכוסה אבק.

– בטלפון זה לא השתמשו זה זמן רב! – קרא תדהר בהתבוננו בשפופרת דרך זכוכית מגדלת.

– כזאת היא גם דעתי – ענה ירמיהו.

חוות דעת