האם תמונות חופשיות בויקיפדיה באמת חופשיות?

לגבי תמונות, עיקרון נחלת הכלל, ברוב המקרים, אם לא בכולם, אינו מתיר באופן אוטומטי שימוש חופשי ביצירה, שכן מדובר ביצירות שהן גם עבודות פיזיות, מה שנקרא בלשון החוק tangible assets – נכסים מוחשיים (להבדיל מזכויות יוצרים בטקסט למשל או בסימן מסחר או בפטנט שהן נכסים לא מוחשיים), ולגבי נכסים מוחשיים חל גם חוק הקניין, שגובר לעניין זה על חוק זכויות היוצרים. בהתאם לחוק הקניין, העבודה עצמה שייכת למישהו כחפץ מוחשי, כאשר לחזקה זו אין פגות תוקף.

מעשה שהיה כך היה.

חיפשתי תמונה לעטיפה של ספר שרצינו להוציא: חסידות של י"ל פרץ. חשבנו על תמונה של קבוצת חסידים. בימיו הראשונים של גוגל תמונות, הקלדתי כמה מילות מפתח, לא היו עדיין יותר מדי עבודות ציור של חסידים ברשת כנראה, והגעתי לתמונה הזו, שמאוד מצאה חן בעיני ושחשבתי שהיא מאוד תתאים לעטיפה של הספר הזה.

ארתור מרקוביץ, 'ברכת הלבנה', 1933, פסטל על קרטון, 57 x‏ 47.5 ס"מ, מאוסף המכון להיסטוריה יהודית ע"ש עמנואל רינגלבלום, ורשה. קישור לויקימדיה.

אם תלחצו על הקישור הנ"ל ותגיעו לעמוד הוויקימדיה של היצירה, תראו שמצוין שם באופן ברור, עם איקון שלא משתמע לשתי פנים, שהיצירה נמצאת בנחלת הכלל, היות והצייר, ארתור מרקוביץ', נפטר בשנת 1934 ומשום שלפי חוקי זכות היוצרים בארץ המקור של היצירה ובטריטוריות אחרות, יצירה עוברת לנחלת הכלל לאחר 70 ממות המחבר או פחות מזה.

מי שיקרא את האותיות הקטנות ילמד שיש ארצות שבהן משך הזמן שיש להמתין עד שיצירה תעבור לנחלת הכלל הוא גבוה יותר, במקסיקו זה אפילו 100 שנה, כך שבמקסיקו היצירה לא תהיה בנחלת הכלל עד 2034, לפי הצהרה זו, אבל עדיין הקורא הלא מיומן בסבכי החוק, שיודע שבישראל זכויות היוצרים פגות גם כן לאחר 70 שנה ממות המחבר, כמו באמנת זכויות היוצרים הבינלאומית, עשוי לחשוב שהוא יכול להשתמש ביצירה הזו באופן חופשי.

ולא כך הוא.

היות היצירה בנחלת הכלל, מאפשרת שימוש חופשי ביצירות מסוג מסוים בלבד, למשל בטקסט. מה שאיפשר לנו להשתמש באופן חופשי בטקסט של הספר חסידות, שאותו לקחנו מפרויקט בן יהודה. לא לפני שווידינו בהצהרות אתר פרויקט בן יהודה, שמאשרות במפורש שמותר לנו אכן לעשות זאת (ואף בדקנו עם העו"ד שלנו ליתר ביטחון).

אבל לגבי תמונות, עיקרון נחלת הכלל, ברוב המקרים, אם לא בכולם, אינו מתיר באופן אוטומטי שימוש חופשי ביצירה, שכן מדובר ביצירות שהן גם עבודות פיזיות, מה שנקרא בלשון החוק tangible assets – נכסים מוחשיים (להבדיל מזכויות יוצרים בטקסט למשל או בסימן מסחר או בפטנט שהן נכסים לא מוחשיים), ולגבי נכסים מוחשיים חל גם חוק הקניין, שגובר לעניין זה על חוק זכויות היוצרים. בהתאם לחוק הקניין, העבודה עצמה שייכת למישהו כחפץ מוחשי, כאשר לחזקה זו אין פגות תוקף, אלא אם כן היצירה תכחד וגם אז לאותו גורם שהיה הבעלים של היצירה, יהיו זכויות בכל העתק שיצרו ממנה (באופן מלא או בשיתוף עם יוצר ההעתק), אלא אם כן הוא ויתר על כך באופן מפורש.

הבעלים של יצירות כמו תמונות או צילומים יכולים להיות אנשים פרטיים, אבל לרוב הם מוזיאונים או ארכיונים. ובכל מקרה, יש לפנות אליהם ולבקש אישור שימוש או רישיון, או לרכוש רישיון כזה, לפני שאפשר יהיה להשתמש בתמונה.

יש כמה ארכיונים ציבוריים שמאפשרים שימוש חינם ביצירה גם למטרות מסחריות ואף יספקו לכם תמונה באיכות טובה לפי בקשה, אבל גם במקרה זה, שימוש מסחרי מתקדם, כמו הפצה מחדש מתוך ארכיון שתיצרו (מה שנקרא בלשון החוק redistribution), ידרוש רישיון מיוחד. כך שתמיד כדאי להתכתב עם הארכיון ולוודא שהם מאשרים את השימוש ביצירה למטרה הספציפית שלשמה אתם נזקקים ליצירה. מה שקוראים כסת"ח… ולא לשכוח לתייק את התכתובת בעניין, ואת נוסח הרישיון שקיבלתם ואת אישור התשלום, כהוכחה.

ארכיונים מסוג כזה הם הארכיון הישראלי לע"מ (לשכת עיתונות ממשלתית) וארכיון צבא ארה"ב. מארכיון לע"מ, קיבלנו לדוגמה לשימוש חינמי את דיוקן ח.נ. ביאליק.

אבל מה עושים עם התמונה היפה של החסידים שמצאתי?

כאן התחיל מבצע בילוש לא קטן שבסופו נמצא הארכיון שמחזיק בתמונה ובסמכות לאשר שימוש בה, כלומר בהעתק המצולם שלה. וזה היה אפילו די מרגש, או מרגיז, תלוי איך מסתכלים על זה. הארכיון בו נמצאת התמונה הוא ארכיון המכון להיסטוריה יהודית ע"ש ד"ר עמנואל רינגלבלום בוורשה, פולין.

למען מי שלא יודע נספר שד"ר עמנואל רינגלבלום היה, בין היתר, הארכיבאי של גטו ורשה. הוא ידע שהוא וחבריו למחתרת ורוב יתר אנשי הגטו לא יצאו ממנו חיים והוא נטל על עצמו את המשימה לתעד את החיים בגטו והקים לשם כך ארכיון שזכה לשם עונג שבת (עוינג שבס – בהגייה האשכנזית). הוא אסף סביבו קבוצה של עובדים שאספו חומרים ואף חיברו דוחות רבים בעצמם על החיים בגטו. כדי שהחומר ישרוד, הוא נטמן  בכדי חלב ובמיכלי מתכת אחרים ונקבר בשלושה מקומות בגטו. לימים, אחרי המלחמה נמצאו שני מצבורים של אותם כדים והם שימשו תחילת האוסף של אותו המכון להיסטוריה יהודית בוורשה. החלק השלישי נחשב אבוד במשך שנים, אולם לאחרונה מוזיאון לוחמי הגטאות טען שכנראה אותו חלק אבוד נמצא במחסניו.

לאחר שאיתרתי את בעלי התמונה, התחלתי בהתכתבות עם המכון כדי להשיג אישור לשימוש בתמונה. כאן התחיל מו"מ לא כל כך מרגש להשיג רישיון שימוש במחיר הגיוני לאופרציה המסחרית האמורה. הפולנים היו מאוד נחמדים, מנומסים ואדיבים ובסופו של יום הצלחתי להשיג הנחה ניכרת מהמחיר הראשוני שנדרש, אבל אז אליה וקוץ בה, נדרש להעביר להם את הכסף בהעברה בנקאית או בצ'ק בנקאי, פעולה שהעמלה בגינה עולה על הסכום המבוקש לרישיון. הם עדיין לא שמעו על העברה בפייפאל, או תשלום בכרטיס אשראי… בסופו של דבר, קיבלתי גם הנחה מהבנק וההעברה בוצעה בעמלה מופחתת. אולי זו היתה הוצאה לא כדאית כל כך מבחינה עסקית, אבל הרגשתי שעצם ההרפתקה והגילוי המרגש מצדיקים זאת בכל זאת. ואולי כדאי לא רק לגאול מהשכחה את כתבי י"ל פרץ המקסימים, אלא גם את היצירה של יוצרים, ציירים, יהודים מעניינים באירופה טרם השואה, שלא כל כך זוכים להכרה בימינו.

עוד דוגמה, קצת יותר טריוואלית. דיוקנו של הסופר הנערץ עלינו י.ח. ברנר מופיע בוויקיפדיה, שוב, עם הבהרה שהצילום ברשות הציבור (נחלת הכלל). ברנר עצמו נפטר ב-1921 (לפני יותר מ-70 שנה) והצילום מתוארך ל-1910. לפחות מצוין שם, שם הארכיון בו שוכנת התמונה המקורית. הארכיון הציוני של ההסתדרות הציונית העולמית. ותנחשו מה. פנינו לשם כדי לקבל רשות לפרסם את דיוקן ברנר זה. והיה עלינו לשלם בעבור התענוג 120 ₪. שילמנו. אי אפשר לעמוד בפני ברנר.

ולשאלתנו בתחילת הדיון. האם התמונות החופשיות בוויקיפדיה באמת חופשיות? ברובם של המקרים התשובה היא לא. בעצם בכל המקרים, התשובה היא לא. אי אפשר להשתמש בשום תמונה ללא רשות, בוודאי בשימוש מסחרי. תמיד יש לכל הפחות לבקש רשות ולקבל אישור מהבעלים של התמונה. כדאי לעשות זאת גם מהמאגרים שהם חופשיים בהגדרתם.

לא תמיד זה מצליח

איתור הבעלים של התמונה לא תמיד פשוט ולעיתים קשה מאוד עד בלתי אפשרי. זה שעשיתם מאמץ כלשהו לאתר אותו ולא הצלחתם, לא אומר שיצאתם ידי חובתכם ומותר לכם להשתמש ביצירה, כמו שסוברים רבים. ללא אישור כתוב, אין לכם שום אפשרות חוקית להשתמש בתמונה, ולפעמים לא תהיה ברירה אלא לוותר עליה גם אם היא מקסימה והכי מתאימה לצורכיכם.

גם אם תאתרו את הבעלים של התמונה, לעתים ידרשו מכם מחיר מאוד יקר בעבור השימוש בה. למשל הארכיון של הספריה הלאומית הבריטית ידרוש מחיר גבוה בעבור שימוש תמונה מההפקה הראשונה של המחזות של אוסקר ווילד. ויתרנו על התענוג. לפעמים, גם אם תאתרו את הארכיון לו שייכת התמונה, תתקלו בסחבת מוזרה ובאי שיתוף פעולה. התמונה מההצגה הדיבוק היא בבעלות ארכיון לתיאטרון בירושלים, שהספרניות שלו בכלל לא ידעו איך להתייחס לשאלתנו ולמרבה הפלא והתסכול, אין לו מחלקת זכויות יוצרים. אחרי סחבת של חודש-חודשיים, ללא כל מענה קונקרטי לעניין כה טריוויאלי, גם כאן נאלצנו לוותר. הפסד שלהם.

רישיון CC

דווקא כשלא מצוין שהיצירה בנחלת הכלל, לפעמים כן אפשר להשתמש בה, במיוחד אם מצוין שם הרישיון לפיו יש לנהוג, למשל רישיון CC, שהוא הרישיון שלפיו אפשר לשתף גם את תוכני ויקיפדיה עצמם. זאת משום שתחת רישיון שכזה מותרים במפורש שימושים מסוימים ולהבדיל מהמקרים המתוארים לעיל אין צורך ברוב המקרים לפנות לגורם לו שייכת היצירה, שכן פרסומה תחת רישיון מסוים, מאפשר שימוש כלשהו לפי תנאי אותו הרישיון, מעצם הפרסום תחת אותו הרישיון. יותר מכך, בגלל שיצירה מסוימת מפורסמת ברישיון מסוים, ברוב המקרים מצוין גם בעל היצירה, כך שבמקרה הצורך הרבה יותר קל לאתר אותו ולבקש שימושים נוספים, שאינם מותרים ברישיון תחתיו היא פורסמה, באם נדרש.

כך למשל יכולנו לכלול בעטיפה של מכאן ומכאן, את התמונה של הפרש ברחוב אחוזה, הרחוב הראשי של רעננה כיום, עוד בהיותו שביל עפר עם אוהל בודד ושני מבנים לצידו.

מכאן ומכאן/י.ח. ברנר
עטיפת הספר מכאן ומכאן/י.ח. ברנר

הנה הקישור מאתר פיקיויקי לתמונה, בו נעשה שימוש גם בויקישיתוף (עם הרבה פחות פרטים)

שימו לב, שבהתאם לתנאי רישיון CC, ברוב המקרים יש להקפיד לציין את הקרדיט המבוקש, לכל הפחות. כמובן שאפשר לפרט יותר…

אלטרנטיבות בטוחות וזולות

לאור הקשיים באיתור הבעלים של "יצירות חופשיות", המחיר היקר שהם מסוגלים לדרוש, אם בכלל התכתובת איתם תניב פירות, כדאי לשקול אלטרנטיבות שבסופו של יום מתרגלות כזולות הרבה יותר וכמהירות הרבה יותר, גם אם מדובר בעלות כספית כלשהי. למשל וקטורים שעולים דולר אחד (במסגרת מנוי של 30$) באתרי וקטורים (כך למשל יצרנו בסופו של דבר את עטיפות ספרי אוסקר ויילד עם איורי ארט נובו יפיפיים) או בנקים של תמונות (אנחנו עובדים למשל עם בנק התמונות הפופולרי Shutterstock). או תמונות של צלמים חברים.

סיכום – כסת"חו את עצמכם

מילת המפתח כאן היא כסת"ח. תמיד יש לקבל אישור שימוש ועדיף גם לשלם דולר או 10 דולרים ולהיות מכוסים, מאשר לקחת סיכון של תביעה בעשרות אם לא במאות אלפי שקלים מתאגיד ענק וחסר רחמים שמתגלה בסופו של יום כבעלים של התמונה שבה חשקה נפשכם. ופעם גם סיפרו לי שיש להם רובוטים שסורקים את הרשת בחיפוש אחר תמונות בשימוש לא חוקי. ובינינו, זה לא שאתם יכולים להחביא את עטיפת הספר שלכם מהרשת…

נ.ב.

אם נתקלתם באתרים שטוענים שהם מביאים חומר כי הוא חופשי להם ולכל גורם, מה שמרמז שאפשר להעתיק חומר זה באופן חופשי, קבלו זאת בספקנות רבה ובערבון מוגבל. זה המקום לנהוג באותו אופן כמוסבר לעיל: חפשו את הבעלים המקורי והשיגו ממנו רישיון שימוש, או בדקו בקפדנות אם החומר המועתק, באמת הועתק תחת רישיון תקף (שמחייב לציין את המקור והבעלים) או מתוקף מוחו הקודח של בעל האתר. ואם יש לכם ספק, אז אין ספק. אי אפשר להשתמש.

איך להקליד ניקוד בתוכנת Word?

19 במרץ 2020

כמה מילים על לקטורה

19 במרץ 2020

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *