שלום אורח!

חורבן בית צדיק

תצוגות נוספות

חורבן בית צדיק
0.00 ₪

זמינות: במלאי

מחבר: י"ל פרץ | עברית | הוצאה: בית אוצר | באתר מ: 2015.
ספירת מילים:  7193 | גודל קובץ ePub:‏  408kB | גודל קובץ Kindle:‏  ~800kB
גרסה עברית מוקדמת של המחזה האידי המפורסם ''די גאלדענע קייט'' (שלשלת הזהב), מתרכזת במשבר האמוני של האדמו''ר הזקן ובנו ממשיכו. אלא שהמשבר אינו אישי בלבד, אלא בפוטנציה משבר כלכלי לעיירה בה שוכנת החצר. פרץ מטיב לשלב במחזה סטירה על תעשיית הכסף החסידית עם אמפתיה אנושית לנקיי הדרך, המתחבטים והנשברים לנוכח האלטרנטיבות לחסידות: ההשכלה מחד והדרך הליטאית (המתנגדים) מאידך.
תיאור

Details1

המחזה העברי חורבן בית צדיק מזוהה לרוב עם המחזה האידי די גאלדענע קייט (שלשלת הזהב), שאותו כתב פרץ כמה שנים לאחר שכתב את חורבן בית צדיק (ושקיים בתרגום העברי של ש. מלצר). אלא שמדובר בשתי עלילות שונות שהקשר ביניהן רופף לחלוטין. עלילת המחזה העברי, כנרמז משמו,  היא טרגדיה שסופה קטיעת השושלת, חורבן ואלו הגרסה האידית אוצרת בתוכה אופטימיות ובה נמצא ממשיך לשלשלת למרות משבר האמונה.

גיבורי המחזה הם הצדיק הזקן יחיאל ובנו יוחנן, שנישא לבת של מתנגד ועזב את החצר. אולם תפקידם של אלו קטן יחסית. הדמות המרכזית במחזה היא דמותו של ישראל הגבאי. ובכלל נדמה, ששני הגיבורים שלנו אולי מתחבטים בינם לבין עצמם אך כלפי חוץ הם בובות על חוט המופעלים על-ידי עסקני החצר ובראשם, ישראל הגבאי, הרבנית דבורה אשתו השנייה של הצדיק יחיאל והמשרתת החתרנית ציפה. כך יוצא משמעבר להתחבטות הרוחנית של החסידות, פרץ בעצם מעמת אותה עם עניינים גשמיים לחלוטין - הכלכלה החרדית המיוצגת בדמות הגבאי, אחראי הכספים, הכבוד – המיוצג על-ידי הרבנית דבורה, המתעקשת שהמשרתת תקרא לה רבנית ולא בעלת הבית (ועל-כך נענית: "לא השם עיקר. העיקר הוא – שיהא הלב טוב") והולכי הרכיל – המיוצגים במשרתת הזקנה והחתרנית ציפה, שחושפת את הסוד האפל ששמרו עסקני החצר מפני הצדיק יחיאל: כליאתה במרתף של בתו פייגלה, אותה חשב לאבודה.

המחזה לא מפרט בדיוק את הסיבה לכליאתה של פייגלה. הוא רומז לסיפור אהבה עם רוקח, אך לא ברור אם הרוקח יהודי הוא או גוי. בכל מקרה, היא מייצגת את הנטיות החדשות ביהדות, את ההשכלה ואת ההתבוללות. וכך מנסח זאת אחיה יוחנן, ממנו מבקשת עזרה נגד טירופה הגובר: "כלום את מאמינה בי באמת, כי באת לבקש ממני ריוח והצלחה ורפואה שלימה? אַתּ, בעלת הכוח היחידה בתוכנו, אַתּ, אשר פרצת כל גדר, אשר רמסת ברגל גאוָה את הנקדש, אַתּ אשר דבּרת רתת בשם החופש, האהבה ועוד שמות אחרים, אשר לא ינשׂאו פה על שׂפת איש... ובשם הדעת... בשם אלהים אחרים לגמרי..."

חשיפתה של פייגלה מביאה להרס החצר. הרבנית נוטשת את החצר וחוזרת לאחיה, פייגלה נוטשת כנראה בעקבות אהובה ואילו האב החולה נותר לבדו. כדי להמשיך את המפעל, נוסע ישראל לעיר הסמוכה לשכנע את הבן יוחנן לרשת את אביו. אלא שיוחנן אינו מסכים, ראשית מפני שאינו מרגיש הוא מסוגל לכך רוחנית וגם כי הוא מפחד מתככי החצר: "ואבי הוא איש כמוני, מסופק וחלש... ואתה משלת בו, והטית אותו לחפצך... ועשׂית עוול בשמו, וגם רצח!" אלא שישראל נחוש בדעתו לשכנע את הבן לרשת את האדמ"ורות והוא אינו בוחל באמצעים, החל מטענות הלכתיות שמדגישות את חובתו ועד הטלת קללה של חורבן כלכלי על גבריאל המתנגד האמיד, חמו של יוחנן. למרות שיוחנן לא משתכנע מכל אלו, כאשר מגיעה בשורת איוב כלכלית אל בית גבריאל, המאיימת לרושש רבים ממשקיעיו שמתנפלים על הבית ועל דייריו ובוזזים מכל הבא ליד, מסכים יונתן ללכת עם ישראל.

ההתנגשות בין הרוחניות וענייני הקניין בולטת במספר מקומות במחזה ובכולם היא גורמת לאי נוחות. גולת הכותרת היא הרגע שבו משקיעיו של גבריאל אינם ממתינים עד לסיום ההבדלה ופותחים וקוראים את האיגרת המבשרת על מצב השקעתם, תוך כדי שגבריאל עדיין מברך.

מכאן רק גוברת הסטירה. מוצג בפנינו ריטואל קבוע של אנשים הבאים אל הרב ומניחים פתקא וכסף בתמורה לעצה. אלא שר' יוחנן לא מסוגל בכלל להשיא להם עצה. הסוחר שמתלבט אם לקנות פשתן או דגן, מתבלבל לחלוטין כאשר הרב מציע לו להשתמש בידיעותיו כסוחר כדי להחליט. הרי הוא חייב, כבעבר, לפעול לפי עצת הרב. יוחנן, שאינו מבין דבר במסחר, מרגיש עצמו רמאי. ובמיוחד הוא מתקשה כשעליו להבטיח לאישה גוססת כי יתפלל בעבורה וימנע את רוע הגזרה. הוא נאלץ לשקר לבנה הקטן ששואל אותו אם אינו מהתל בהם כמו הרופאים ופורץ בבכי, כי פעל בניגוד לרצונו להגיד אמת.

בני העיירה, עם זאת, אינם מסופקים מתפקודו של יוחנן ורואים בו אדם שהתפקר. הם מעדיפים לשלוח את מחפשי התיקון לר' פינחס שלא יתפקר לעולם.... יש מי שטוענים שהשכינה הסתלקה מהחצר והדבר עלול להפחית במספר אלו המשלמים בעבור כתיבת פתקאות. מעבר לכך, מספר ישראל: "אתמול היתה אספה בבית הרב... בני העיר רוצים להביא צדיק אחר. החסידים נתמעטו, הפרנסה נתדלדלה, האכסניות ריקות..."

מה שמזרז את קצו של יוחנן כאדמו"ר הוא דווקא רגשות האהבה האמיתיים שלו לאחותו, המבקשת את עזרתו. מכיוון שהוא מרגיש כי היא באמת מאמינה בו ולא מנסה לקנות ברכה, הוא מחליט לעשות מעשה ולעזור לה, לנסות לבצע טקס התעלות ולהתפלל לאבותיו שיסייעו לאחותו ושיתנו לו אות שאינו רמאי וכזה לא מגיע, מכריז על עצמו כרמאי ועל כל בני השלשלת כרמאים. ובשל זאת, מכנה אותו ישראל: פושע באלקי ישראל!! אי אז באמת מבצע יוחנן פשע באלוהי ישראל ושואל: "הנסיון האחרון. אלהים! ואתה ישך? ואתה יכול ליתן אות? אתה אינך – כאבותי?..."

רב העיר, שלטש אף הוא עיניים לתפקיד האדמו"ר, מנסה לנדות את יוחנן, אך נבלם בצעקת הטירוף של פייגלה: קוּקוּריקוּ!

המחזה לא משקף רק את התחושות הקשות המלוות את שקיעתה של היהדות הישנה בתקופתו של פרץ ואת הפחדים והחששות מפני הזרמים החדשים ביהדות, ההשכלה וההתבוללות, אלא גם עוסק באופן אמיץ בסוגיית המנהיגות בעולם החסידי: ביחסי המנהיג והקהילה, בשאלת כוחם האמיתי של המנהיגים הישנים (מי מנהיג ומי מונהג) ובשאלה האם יש להפריד בין מנהיגות רוחנית למנהיגות פרגמטית? פרץ מתריע כי שבר בהנהגה הרוחנית יותיר את היהודים עם עסקנות מקומית, תככים וכאוס ובעצם יוביל לאובדנם. למרות שקל כיום לטעון כי פרץ מנבא את השואה, קרוב לוודאי שפרץ מכוון לעניינים רוחניים יותר: לזלזול במצוות ובאהבת האדם מפני תאוות הבצע, לשלילת החירות, להגבלה ולפגיעה באחר בשל אימת החדש ובמקרה קיצון – לאובדן האמונה באל.

קורא בן-ימינו ימצא אף הוא עניין במחזה זה שכמו מהדהד לימינו אלו, בו נבחנת מקומה של היהדות החרדית ודרכה בחברה הישראלית.

חוות דעת

ייתכן שגם המוצרים הבאים עשויים לעניין אותך